מלחמת ששת הימים

בין שבילי הבקעה, במרחבים הצחיחים שבין הירדן להר, נכתבה אחת הפרשות המיוחדות, הקשות וההרואיות בתולדות צה”ל – ארץ המרדפים.לאחר מלחמת ששת הימים, נמתח גבול ישראלי חדש לאורך נהר הירדן. הגבול הזה – לא מסומן, לא גדר ולא תמרור – הפך לשדה קרב בלתי פוסק. מהצד השני חצו חוליות מחבלים את הנהר, חלקם חמושים, חלקם בשקט, כולם באו לפגוע. ביישובים, בכבישים, באזרחים.צה”ל, ובעיקר לוחמי הסיירות – סיירת שקד, סיירת חרוב, סיירת גולני ויחידות נוספות – יצאו מדי לילה, מדי יום, למרדפים. מסעות רגליים בשמש הקופחת, ריצות בשטח טרשי, מעקב אחרי עקבות בחול, מארבים, מגעים קרובים עם האויב, ירי, לעיתים קרב פנים אל פנים.לא תמיד ידעו הלוחמים אם יחזרו. רבים לא חזרו.אבל דבר אחד היה ברור להם – הם מגינים על הבית. לא מתוך פקודה, אלא מתוך אמונה. זו לא הייתה מלחמה של כיבוש – זו הייתה מלחמה של הגנה.בין חורשות הדקלים, במעברות הוואדיות, נכתבו סיפורי גבורה יוצאי דופן: מפקדים שהובילו קדימה תחת אש, חיילים שחילצו פצועים תחת ירי, צוותים שעקבו אחר עקבות באדמה רכה – עד שפגשו את המחבלים – וניצחו. לפעמים במחיר כבד.ארץ המרדפים הפכה לבית הספר ללוחמה בשטח פתוח. מי שלחם כאן – ידע מהי אחוות לוחמים, מהי נחישות, ומהו מחיר השלום. כיום, כשאנחנו הולכים באותם שבילים, נושמים את אותו אוויר לוהט, חשוב שנזכור – הארץ הזו לא ניתנה לנו במתנה. היא נשמרה, יום אחר יום, על ידי אנשים עם נשק קל, בקשר רעוע, אבל עם לב ענק.נזכור את הנופלים.נכבד את הלוחמים.ונשמור על הארץ הזאת – לא רק בגבול, אלא גם בלב